דמות האנוש על כל מורכבותה מעסיקה שנים רבות את דוד מוריס. דמויותיו נראות כפסלונים קדומים שזה עתה יצו ממדפי מוזיאון פרה-היסטורי. במבט כללי כולן נראות כאילו יוצרו בפס ייצור אחיד, אך במבט מעמיק מגלים כי כל דמות שונה מחברתה ולכל דמות זהות משלה. דמויותיו מסודרות כחיילים ממושמעים על הקיר, מקבצים אנושיים המחפשים זהות קבוצתית.
ריבוי הדמויות ויחסי הגומלין ביניהן ודרך הקבצתן במרחב מייצגים את המורכבות בקהילה אנושית שביחד מרכיבים חברה.
הביחד הקבוצתי: כיתה בבי"ס, גדוד חיילים בצבא, קיבוץ, משפחה, שבט וכו'… לכל ייצוג שכזה יש תווים מזהים (קודים לבוש התנהגות, גיל ועוד…) כל קבוצה והזהות הייחודית שלה. אך כאשר מבודדים יחיד מתוך הקבוצה מגלים עד כמה זהותו ייחודית רק לו.
עבודותיו של דוד מוריס משקפות את העולם בו הוא חי, בחברה העוברת תהליכי שינוי מהפכניים, הביחד הקבוצתי, והשאיפה להתמזגות הפרטים בקבוצה, הולך ומתפוגג. אצל דוד בסדנא השעון עמד מלכת, את המים הוא שותה מג'ארה, כל הפריטים שהם מסממני החברה המשתנה (החומרנית) לא ניתן למצוא אצלו. נראה כי הוא חי בהזדהות עם פסליו המשקפים וההוי אנושית, תרבותית אוניברסאלית, קלאסית העומדת במבחן השנים.
בתערוכה סדרה של 54 דמויות אנושיות עשויות חומר.
המיצב בנוי ממוטיב חוזר- הדמות הרצה/הולכת. הדמויות מסודרות לאורך הקירות בטור צפוף כאשר כולן רצות לאותו כיוון.
סידור הדמויות במיצב יוצר ריתמוס חזר הנובע מן התנועה האישית של כל דמות בפני עצמה, המרווחים המשתנים בין הדמויות וההבדלים בצבען.
הדמויות מפנות את מבטן בכיוון הריצה/ ההליכה, מעט מהן מפנות ראשן בדאגה לאחור. מבע הפנים של הדמויות משתנה מהחולמני- רך לגרוטסקי-אבסורדי.
תנועת הגוף דומיננטית ומפצה על מיעוט הפרטים, אין שום דיוק אנטומי פרט לעיניים המצוירות על חלק המדמויות. לעתים קשה לקבוע את מינה של הדמות.
ריבוי הדמויות, יחסי הגומלין בינהן ודרך הקבצתן במרחב מייצגים את המורכבות בתוך קהילה אנושית- הפרטים מרכיבים משפחה, משפחות- חמולה, חמולות יוצרות שבט וכן הלאה.
"לאן" השם שדוד מוריס נתן לתערוכה, מדגיש את הרעיון שהמטרה חשובה יותר מהדרך אליה.
כולם מגיעים לאותו מקום, כל אחד בדרך שלו. המסר הפוך מתורת הזן הרואה את דרכו ומעשיו של אדם לאורך חייו כחשובים יותר מהיעד הסופי.
דוד מוריס משתמש בעבודת הפיסול שלו ככלי לצילום מצבים מסביבו. זהו מעין רישום סכמתי מינימליסטי המקבע את תמצית הסיטואציה האנושית.
אור הזרקורים לא פינק את דיוויד מוריס ואת פסליו הקרמיים יתר על המידה. ייתכן כי הדבר נובע ממעמדה השולי (שלא בצדק) של אומנות הקרמיקה לצד האומנויות ה"מיוחסות". כך או אחרת, זהו בראש ובראשונה פיסול טוב, שניחן ברגישות מפותחת לחומר. שממנו הוא מצמיח באופן אורגאני דימויים מפתיעים בצירופים הגובלים בהומור אבסורדי.
אלה הם פסלים קטנים הניצבים על כן. בעוד פסלי כן נבנים כיחידות עצמאיות ללא השתייכות סביבתית מחייבת, פסליו של מוריס מתעלמים בעקשנות מן הסיכוי לתפוס מקום בגני פסלים או להשתלב בחוצות העיר. חלל בנוי הוא אפשאות עדיפה עבורם.
הדמויות המפוסלות, אפשר לכנותן כך, הם יצורי כלאיים הממזגים דמות אנושית עם דמות חיה, כלי או צעצוע. הצירופים מצטיינים במבט רענן, בהומור מטורף ובכושר המצאה בלתי נדלה. הם נעים בחירות מרשימה בין סגנונות של חפצים עכשוויים לפיסול ארכאי ושבטי. פה ושם ניתן להבחין בסממנים סוריאליסטים קלים, כמו בדמות "אשה ציפור" שרוכבת על "איש פיל". דמותה מזכירה במידה מסיימת אחדות מהציפורים התמוהות של מאקס ארנסט, דמויות אחרות מזכירות בעוצמת ההבעה הרגישה המופקת מתוך צורתם הגמלונית את פסלי ההניווה היפניים.
זהו פיסול שצומח מתוך עצמות במהלך עבודה אטי, מחושב וסבלני מאוד. הרושם שהצופה מקבל הוא של יצירה אחדותית שנוצקה כאילו בנשימה אחת. כל החיבורים המוזרים, החינניים במגושמותם, אינם 'מודבקים' זה לזה, אלא נובעים מתוך אותו מצע חומרי. גם הצבעוניות, הנראית כמו שכבת זיגוג חיצונית, מופקת למעשה מתוך התערובת של החומר בתהליך השריפה.
עשר העבודות המוצגות בתערוכה יוצרות גלריה של דמויות הלוקחות חלק במעין תיאטרון טקסי. רבות מהן "מונעות" על גבי קרונית צעצוע, כשהפה הפעור מהווה אחד ממוקדי ההבעה, וחלקי הגוף האחרים מצטרפים לתזמור הכללי.
אחת העבודות ה"שימושיות" בתערוכה היא פסל "אשה קומקום", דמות נשית אנטי-קלאסית נפולת בשר, שגופה הוא גוף הכלי ואילו זרועה האחת מופנית בפיתול מאומץ אל מאחורי גבה ומשמשת כידים לקומקום, בעוד זרועה השניה מושטת כזרבובית (הצ'ופצ'יק של הקומקום בגששית)
מעבר לשעשוע ולחן הרב, יש כאן יחס עמוק אל רבדים שונים בתולדות הפיסול ואל תרבויות שונות, מסין ועד אמריקה התיכונה. כיעורה של הדמות הקרחת מלא עוצמה. פמניסטיות אדוקות עלולות לא לאהוב את זה, אך להגנתו של מוריס נזקפת העובדה, שהוא "מתעלל" לא פחות בדמות הגבר וגם הדוממים החפים מפשע זוכים אצלו לטיפול אירוני.
הנכנס אל חדר התצוגה של מוזיאון הרצליה, בו מוצגים פסליו של דייויד מוריס, חודר אל "מחוזות החלום".
דמויות מורכבות מחלקי "אנוש" וחלקי ,חיה, יוצרות, בהתחברן יחד, מעין מעשה מרכבה אותו אנו פוגשים רק בחלומותינו. ההבעה על חלקן "האנושי" של פני הדמויות מדגישה את חוסר הקשר שלהן עם עולמנו היומיומי ואת הימצאותן בחוויה אכסטטית, חלומית ומנותקת.
הקונטרסט נוצר בין היכרותנו- הצופים- עם כל חלק נפרד של מרכיבי הפסל ובין אי יכולתנו לזהות את היצור המוזר, השלם.
הפער בין האפשרות לפענח ולקרוא הבעות ורגשות על פניו של כל אחד מהיצורים של דייויד מוריס בין שאיפתנו לחלוק את עוצמת החוויה שלו הוא לב- ליבו של האזור הבלתי מוגדר אליו מביאנו הפסל דייויד מוריס.
ב"מחוזות החלום" קיים קשר בין העבר הקדמוני ובין ימינו: פסלי האלילים והתרפים העתיקים עשויים לשמש גם בהווה. עדיין לא גושרו כל הפערים התרבותיים והנפשיים של ארצות המסתורין עבורם החזיקה האנושות באביזרי פולחן המשרים בטחון.
האדם בחר להשתמש בדמויות מעולמו המוכר. אנשים, חיות וציפורים אשר סמלו עבורו כוחות חזקים ובלתי מובנים לו. גם הפסל, דייויד מוריס, כאילו אומר: "הצופה יכול להזדהות עם דמויות אנוש. אני משתמש בדמויות אנוש ובכך מונע נתק בין הצופה ובין הפסל" ובכל זאת נוצר נתק בין היומיומי והמוכר ובין המסתורי והעלום.
הצופה מכיר ולא- מכיר את הדמויות, נושא היצירה. הוא נע בין הפסלים בניסיון לקשר בין חוויותיהם המסתוריות ובין עולמו שלו. האם ניתן לגשר על הקונטרסט הפרדוכסלי בין החוויות המוכרות והבלתי מוכרות, אלה הידועות מחיי היומיום לעומת אלה הנובעות מ"מחוזות החלום".
הפסל דייויד מוריס מסווג את עבודותיו לקבוצות. כמה מקבוצות אלה מקבלות ייצוג גם בתערוכה זו: ה"ציפורים", "המלאכים", "הגלגלים" וה"קומקומים" המחוברות ושלובות זו בזו אך ניתנות, כל אחת ואחת, גם לזיהוי כחטיבה העומדת בזכות עצמה.
ה"קומקומים" הנם כדי מים. כלי הקיבול הראשוני, ראשית מלאכתו של כל קדר ועובד בחומר. המים משולים לחיים. המעיין הנובע של היצירה.
מאז תחילת התרבות האנושית קושטו כלי הקיבול למים בצבעים ובצורות. בכך ביטא האדם את החשיבות הגדולה שיוחסה להם.
דייויד מוריס פסע באותה דרך אך עשה צעד נוסף בכך שזנח את השימוש בכלי והפך אותו למשני. האלמנט הצורני הפך לעיקר.
המוטיבים המקשטים את ה"קומקומים" הנם ראשי אדם וראשי חיות. לאנשים ארשת פנים מנותקת מעולמנו. פיהם פעור בתדהמה ועיניהם (אם הן פקוחות…) בוהות נכחן.
בקבוצת ה"גלגלים" מציב האמן את פסליו על במה קטנה שבסיסה ארבעה גלגלים, כמו צעצוע של ילדים. האיש היושב על הבמה איננו ילד. הוא מבוגר, מהורהר קמעא ואין לו קשר לכלי הרכב ה"פרימיטיבי" עליו הוא רוכב, כלי גבוה, בלתי יציב, לא נוח לתנועה, לא מעשי. מה לאיש מבוגר ולאבזר לא פרקטי זה? היכן הפוטנציאל של תנועה, זריזות ומהירות הנקשר בדרך כלל עם גלגלים וכלי רכב?
אולי הוא רכב חללי שבו מגיע אלינו נוסע מן הכוכבים, מלאך משמים שאין לו מכירים, הנושא עמו את החוויות הבלתי ארציות שעבר בדרכו אלינו…
האפים הארוכים, הקריקטוריים של הדמויות שעל ה"גלגלים" מחברים את הצופה ישירות אל קבוצת ה"ציפורים" ומקוריהן… אולי חזרנו אל המעיין הנובע (מעיין-בעברית-מקור) משם נשאבו המים ל"קומקום"…איזה כוח נותן האמן לאותם איברים פאליים. האם כוונתו גם לשעשע את הצופה בדמות אנוש נלעגת, מכוערת ומוגזמת בפרופורציות שלה, שרגליה וידיה כמעט מנוונים ואילו אפה ענק?
לאחד מהיושבים על ה"גלגלים" יש כנפיים קטנות, והרי הוא כבר מן ה"מלאכים". הוא חזה במופלא ממנו והחוויה העזה שעבר ניכרת בו ובפניו החלומיים, נדהמים. כנפי המלאך שלו הם גם כנפי ציפור, כמו גם העיטור שעל ראשו, ה"מקור" המחברנו אל סדרת ה"ציפורים".
הציפור היא מרכיב חשוב בעבודותיו של דייויד מוריס. לחליפין היא פושטת ולובשת צורה, מדמות אנוש חלקית או מלאה ועד לדמות ציפור (מלאך). הציפורים, על מקוריהן, נמצאות תמיד ליד יצורי האנוש ונותנות להן את המימד הרוחני. אין הן מספקות את המימד האווירי כי הן כבדות, ארציות ובעצם אינן יכולות לעוף!…
ה"מלאכים", שגם להם כנפיים, הם אלה שיכולים להתקרב לאלוהות. לחוות את החוויה המיסטית שהשפיעה כך עליהם ועל הבעתם ואחר כך להציע אותה לנו. ה"ציפורים" הן מ"דרגה" אחת נמוכה יותר ואינן יכולות להשתחרר מן האנושי שדבק בהן.
תווי הפנים של הדמויות עשויים בעדינות נדירה יחסית לטקסטורה הרגילה של חומר שרוף. הארוטיקה המרחפת מעל העבודות מחריפה לפעמים עד כדי רמיזות ברורות, כאשר ספק דג וספק אבר מין מוצגים פעורי פה לפני אישה, פעורת פה אף היא.
דייויד מוריס מושפע, לכל אורך הקריירה שלו כפסל, מתרבויות עתיקות וחדשות שהשתמשו באותו המדיום. בעיקר בולט הקשר לאמנות פרה-קולומביאנית בכד שעליו "אישה כורעת ללדת", ממש כמו אמנות ממישורים והקשרים אחרים.
דייויד מוריס , חבר עין השופט, מצליח לסחוף אותנו אל "מחוזות החלום" ולהעניק לנו, הצופים, בפסליו, הזדמנות לחוות את הבלתי ידוע והבלתי מובן, להעמיק את תחומי תת ההכרה החברתית שלנו ולנסות לפענח את המסר הישן-חדש: כה הרבה יש שאין אנו יודעים.
שלומית הייט – אוצרת
מוזיאון הרצליה – אוקטובר 1992
דמויותיו של דיוויד מוריס מספרות בשתיקתן את סיפורו של אדם ביקום למרות שאין מראן כמראה של "בני אדם".דיויד מוריס יוצר את יצורי הכלאיים שלו בצרפו חלקים של אברי אדם, אברי חיות, אברי ציפורים וכנפיהם של מלאכים, שכל אחד מהם ניתן לזיהוי על נקלה. הצירוף המשונה הבונה כל אחת מדמויותיו מעניק להן את תחושת המוזרות האופפת אותן. אפשר לטעות ולחשוב כי צירופיו של דיויד מוריס הם צירופים סוריאליסטיים, אך לא כך הדבר.
בחירתו של דיויד מוריס בחומר השרוף, שלעתים הוא חשוף ולעתים מצופה בצובענים (פיגמנטים) טבעיים או בזיגוג אטום, משיג אפקט של נועם : הוא מקרב אותנו אל היצירות שופעות החום האנושי, שפני השטח שלהן גסים ועדינים כאחד ונקיים ללא רבב. הפיסול העשוי דווקא בחומר מבטל את תחושת הניכור והדחייה (שפה אופיינית לצירופים סוריאליסטיים) שעלולה הייתה להתעורר אצלנו לו נעשו צירופי הדמויות מחומרים אחרים.
החומר השרוף הוא חומר נצחי, לא מתכלה, חומר שבו השתמש האדם מאז הפך לאיש תרבות. יצירותיהן של התרבויות הקדומות, אלה של המזרח הרחוק, המזרח התיכון, יבשת אירופה או יבשת אמריקה, היו בתחילתן על טהרת החומר. חומר ראשוני זה נחשב לאוניברסאלי בשל תכונותיו הפלסטיות, בשל המגע הישיר של האמן עמו, היוצר בעזרתו יש מאין כשהוא מוסיף, גורע, יוצר ומשנה מחדש, ובשל הקשריו הסמליים לאדמה ולשמיים.
אחד משימושיה הראשוניים של התרבות האנושית בחומר היה יצירת כלים הקשורים במזון: כלי בישול וכלי קיבול. אט אט שולבו בהכנתם גם הנטיות האמנותיות של היוצר. הקדר הציב לעצמו מטרה ליצור כלי שימושי תוך הקפדה על צורה מרשימה ואסתטית. מכלים אלה התפתחו "פסלים פונקציונאליים" או, "כלי קיבול פיסוליים" שעוצבו על פי צורות אנושיות או צורות בעלי חיים: אלה שמשו לשתי מטרות שקיבלו במשך הזמן משמעויות סמליות של חיים ומוות. היו אלה כלים שהכילו את מזון האדם, גרעיני תבואה, יין או שמן ומכאן ההקשר הסמלי לחיים, ולעומתם כלים זהים בצורתם ששימשו כארונות או ככדי קבורה והקשרם הטבעי היה המוות. צירוף מעגל החיים והמוות נשען על חומר שהתאפיין בעצמו בסגולות סמליות מעצם היותו אדמה, חומר שעל פי מסורות שונות נוצר ממנו האדם.
שילוב המשמעויות הסמליות של היצירה עם משמעותו הסמלית של החומר הוא אחד השילובים המושלמים של צורה ותוכן הבאים לידי ביטוי ביצירת אמנות.
על שילוב זה שומר דיויד מוריס לפחות בכמה מדמויות החרס שלו ( אם לא בכולן, בצורה זו או אחרת), למרות ששוב לא מתקיים בהן ההיבט הפונקציונאלי. המאפיינים הצורניים של בעלי החיים, הציפורים ודמויות האדם של דיויד מוריס מקבלים, כאמור, את ההשראה לעיצובן מתרבויות קדומות שניסו אף הן לבחון שאלות קיומיות דומות. מעיניהן המסוגננות של הדמויות נשקפות אלינו תרבויות ארם נהריים ומצרים. גופותיהם החלולים מזכירים פסלים מהתרבויות הפרה- קולומביאניות של אמריקה הדרומית. הסגנון הפשוט של קווי המתאר וארגון המסות הפיסוליות מזכירים במעט את העידון הצורני של אמנויות סין והודו. כל המקורות התרבותיים הללו מובעים בפסלים בדרך אמביוולנטית לחלוטין.
הצגתן של התרבויות זו לצד זו מבטלת את הייחודיות התרבותית שלהן ומקנה להן מימד אוניברסאלי בעל איקונוגרפיה חדשה, מעשה ידיו של אמן מודרני המעוגן במאה ה-20. דיויד מוריס מעלה במודע אפיונים של כל אחת מתרבויות אלה אך בעת ובעונה אחת מבטל כל קונוטציה סמלית שאפשר שתוצר אצל הצופה. תהליך זיהוי המקור התרבותי מלווה אצלנו בביטולו המיידי. וכך, בזהותנו דמויות בעלות כנפיים כ"מלאכים", מכיוון שעל פי המסורת האמנותית מלאכים הם דמויות נטולות מין.
ההקשרים התרבותיים הרחבים מעניקים, באמצעות הצירוף האמביוולנטי שלהם את המימד האניגמאטי, חידתי לפסלים. אלה מביאים אותנו אל הגרעין התמציתי של ההוויה האנושית.
פסליו של דיויד מוריס מהווים בכך ביטוי נוסף לאחד מזרמים של אמנות דורנו המנסה להתעלות אל מעבר לבעיות היום יום, ואם אין ביכולתנו לספק תשובות הוא מנסה, ולו רק, להציב מכוונות על קיומנו האנושי.
אליק מישורי
מוזיאון הרצליה – ינואר 1984
גישה מסורתית לחומר מחד, והעזה בצירופים צורניים בחומר מאידך, מאפיינת את עבודתו של הפסל, הקרמיקאי דוד מוריס.
עולמו מאוכלס בדמויות מיתולוגיות- מעין פנתיאון אלילים פרטי היונק את השראתו מתוך תודעת התרבות האנושית.
"האנתרופואידים" של דיויד מוריס הם בני המאה ה-20 ומקפלים בתוכם מורשת תרבותית עתיקה, כמוהם גם דמויות החרס הפרהיסטוריות של ה"ונוס"- אלת הפיריון בת אלפי השנים- הפכו להיות מייצגים מנטליים של דמות האדם.
עינהם החלולות של דמויותיו יוצרות דו שיח פורה בין רוח לחומר, הנעוץ ביחס שבין החללים הפנימיים למעטפת החיצונית של חומר שרוף.
יצורי הכלאיים של דיויד מוריס המזכירים דמויות מוכרות מעולם הצורות הפרה-קולומביאני (1,400 לפנה"ס- 1,550 לספירה) או את גנאש האל ההודי בעל חדק הפיל ואת פני התן של אנוביס לא נולדו מתוך אילוצי מסורת או דבקות דתית-פולחנית ואינם חיקוי להם.
דיויד מוריס ללא ספק דמות יוצאת דופן בתחום הפיסול ויחודו מתבטא ביכולתו ליצור בתוך מערכות ויזואליות מוכרות עולם רעיוני וצורני מתחדש.